מציאות מזעזעת

דילמת האסיר היא בעיה בתורת המשחקים המתארת מצב בו שני צדדים פועלים בצורה רציונלית ומייצרים תוצאה לא-רציונאלית בעליל. העדפת הרציונאליות על שיתוף הפעולה מניבה תוצאות רעות לשני הצדדים.

ישראל יודעת שאם היא תחסל את לואיי סעדי, מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד בגדה, הפלסטינים יגיבו בפיגוע תופת בחדרה. חוסר האמון (המבוסס) בפלסטינים ובנכונותם לכבד את הפסקת האש, מביא לביצוע החיסול בכל מקרה. בצד השני – אותו המצב בדיוק נמרץ.

וכך ישראל והארגונים הצבאיים הפלסטיניים ממסמסים את הפסקת האש בגלל פחדנות, חוסר אמון והגיון בריא.

"טבלת האמת":




תוספת:
תגובות לכתבה זו שהתקבלו בפורוםYNET

ביום שישי זה, אני יוצא לסיור המאורגן ע"י שוברים שתיקה, לירושלים (בירת הנצח שחוברה לה יחדיו), קבר ברוך גולדשטין (הי"ד), מערת המכפלה, רח' השוהדא, ה"ישוב היהודי" ותל רומידה.

לצערי לא נגיע לשמות אקזוטיים יותר כמו: "צומת הזכוכית", "שוטר קטן", "שוטר גדול" – שמות ששמעתי ברשת הקשר הצבאי. כמו ילד קטן תמיד דמיינתי את צומת הזכוכית מנצנצת באור השמש, ואת שני השוטרים מהצמתים האחרים עומדים אחד ליד השני. גדול וקטן. חבטות האבנים שהושלכו על הרכב בדרכו אל המיפקדה תמיד קטעו את חוט מחשבתי. "לא היינו צריכים לסוע בכביש האוניברסיטה".

לכשהגעתי לחברון האגדות סיפרו לי, בימים ההזוים ההם, שהיו חיילים שכינו בקשר את הפלשתינים "מלוכלים" אחר-כך "ליצנים". בעת שירותי שם הם נקראו: "מקומיים".

• "המפקד!" שאלתי


• "אם הם "מקומיים" מה אנחנו?

שאלה שללא ספק היתה מזכה אותי בעונש עוקצני לולא כבר הייתי עסוק בהפרחת תיק ת"ש – הכרטיס שלי החוצה ממה שצה"ל הגדיר כארץ הבדחנים המקומיים בעלי בעיות ההיגיינה, וחזרה לנופי שפיות יחסית בדמות צל עצי האקליפטוס של תל-השומר.
.

אתה הולך ברחוב. לאוניברסיטה, אולי לקנות מצרכים במכולת – או אולי בדרכך לאהובתך – הבטחת לה להגיע אליה בעוד 15 דקות.
לפתע עוצר ג'יפ צבאי לידך, קורא לך להתקרב ומבקש את תעודת הזהות שלך.
החייל לוקח את תעודת הזהות שלך, כופת אותך באזיקים, ומכסה את עיניך בחתיכת בד ריחנית.
הוא מוביל אותך כשעיניך עצומות למה שנשמע לך כאזור מלחמה – יריות, צעקות, אבנים בקבוקים.
אתה מרגיש שהחייל, וחיילים נוספים, מתחבאים מאחוריך.

אנחנו מוכנים למות בפיגוע – אבל לא מוכנים בשום אופן לסבול.

ואיי נט פירסמו שרבבות ישראלים עוזבים את סיני בעקבות ההתראות על כוונת ארגוני טרור לחטוף ישראלים וגו'. נפשנו אינה מסוגלת להתמודד עם הסבל הנפשי הנורא שסבל נחשון ווקסמן בימיו האחרונים. גם תמונתו של עזאם עזאם בעת הקראת פסק הדין בכלא המיצרי מעלה רגשות קשים של מצוקה. הפחד קשה מנשוא. את כל אלה האחרונים – איננו מסוגלים לשאת.
אבל למות בפיגוע? בישראל, זה טוב כמעט כמו למות במיטה.

"המטה ללוחמה" עלה על הניסוח שמדבר אל ליבותינו.התראות לחטיפה.

חטיפה? מפחיד מאד

כלא מצרי? מפחיד

פיגוע? לא מפחיד