מציאות מזעזעת

ביום שישי זה, אני יוצא לסיור המאורגן ע"י שוברים שתיקה, לירושלים (בירת הנצח שחוברה לה יחדיו), קבר ברוך גולדשטין (הי"ד), מערת המכפלה, רח' השוהדא, ה"ישוב היהודי" ותל רומידה.

לצערי לא נגיע לשמות אקזוטיים יותר כמו: "צומת הזכוכית", "שוטר קטן", "שוטר גדול" – שמות ששמעתי ברשת הקשר הצבאי. כמו ילד קטן תמיד דמיינתי את צומת הזכוכית מנצנצת באור השמש, ואת שני השוטרים מהצמתים האחרים עומדים אחד ליד השני. גדול וקטן. חבטות האבנים שהושלכו על הרכב בדרכו אל המיפקדה תמיד קטעו את חוט מחשבתי. "לא היינו צריכים לסוע בכביש האוניברסיטה".

לכשהגעתי לחברון האגדות סיפרו לי, בימים ההזוים ההם, שהיו חיילים שכינו בקשר את הפלשתינים "מלוכלים" אחר-כך "ליצנים". בעת שירותי שם הם נקראו: "מקומיים".

• "המפקד!" שאלתי


• "אם הם "מקומיים" מה אנחנו?

שאלה שללא ספק היתה מזכה אותי בעונש עוקצני לולא כבר הייתי עסוק בהפרחת תיק ת"ש – הכרטיס שלי החוצה ממה שצה"ל הגדיר כארץ הבדחנים המקומיים בעלי בעיות ההיגיינה, וחזרה לנופי שפיות יחסית בדמות צל עצי האקליפטוס של תל-השומר.
.